ילדים מוגנים גם בחודש החגים ● דב ברוד

 

 

המושג "תשרי בליובאוויטש" מעורר בנו תחושות ערגה וגעגועים לחוויה האדירה של השהייה בחודש החגים בחצרות קודשנו. הנסיעה הזו מסמלת חודש של חוויות רוחניות ואווירה עילאית ב-770 ובאוהל הקדוש, ואין ספק שהנוסעים לתשרי חוזרים מלאים בכוחות רוחניים כבירים למשך השנה כולה.

אך מאז חטא עץ הדעת נוטה הרע להידבק אל הטוב ולהתערבב בו, ולכן גם במקומות הקדושים והנעלים ביותר עלולות לארוב סכנות שמפניהן צריך להיזהר. הנסיעה של בחורים צעירים והשהייה במרחקים במשך חודש שלם עלולה לשמש כר נוח לסכנות, ועלינו להיות ערים להן ולדעת להתגונן מפניהן.

כמטפל רגשי אני פוגש במשך השנה נערים רבים שעברו פגיעות והתעללויות בחומרות שונות. מתברר שחלק מהפגיעות קורות כאשר הילד שוהה הרחק מהבית לתקופה ארוכה, וחודש תשרי בחצרות קודשנו הוא בהחלט מקום שבו הסכנה הזאת אורבת.

את השורות האלה החלטתי לכתוב ולפתוח את הנושא לציבור בעקבות סיפור אמיתי מהשבוע האחרון: 

לפני יומיים קבלתי טלפון מאם לנער ששוהה עכשיו בחצרות קודשנו. בקול רועד סיפרה שבנה בן ה-14.5, הלומד בשיעור א' באחת הישיבות הקטנות בארץ, התקשר אליה לאחר ראש השנה וסיפר לה שב"בייסמנט" שבו הוא ישן ניסה מישהו לפגוע בו במהלך החג.

לאם לקח זמן להבין מה בדיוק כוונתו של בנה. אחרי שיחה ארוכה הוא סיפר ששיכנו אותו בחדר אחד עם בחור המבוגר ממנו בכמה שנים. בתחילה - הוא מספר - הבחור היה נחמד ועזר לו להעלות את המזוודה לחדר והיה חביב אליו באופן מיוחד, אך לאחר כמה ימים – לאחר שהבחור המבוגר רכש את אמון הצעיר – ניסה לפגוע בו. הצעיר סירב בתקיפות ועזב את הבייסמנט, ומאז הוא מסתובב וישן ב-770 וחושש לחזור לחדרו בלילות.

כן. מזעזע לקרוא אך זה סיפור שהתרחש – כאמור – בשבוע האחרון.

במקרה הזה הנער ידע להישמר ולא ליפול למלכודת. לא כל המקרים נגמרים כך. בעבר טיפלתי בנער שטס קודם בר המצווה שלו עם קרוב משפחתו לחודש החגים בחצרות קודשנו. כשחזר לארץ, החל להתנהג בצורה מוזרה כלפי משפחתו ובעיקר כלפי חבריו לכיתה. ההורים המודאגים פנו איתו לטיפול, ומה שהתגלה זעזע את כולנו.

הדירה שהנער קיבל היתה רחוקה כחצי שעת הליכה מ-770. יומיים בלבד אחרי הגיעו לניו יורק, השתתף הנער הצעיר בהתוועדות ב-770, שהסתיימה בשעה מאוחרת בלילה. בין המשתתפים בהתוועדות הוא זיהה בחור מבוגר שישן עמו באותה דירה, וביקש ממנו ללוות אותו לדירה המרוחקת. הבחור המבוגר הסכים באדיבות וליווה אותו עד לדירה ובדרך עשה כל שביכולתו כדי להתחבב על הנער הצעיר, וזה נתן בו מהר מאוד את אמונו. הבחור המבוגר התברר כלא תמים כלל וכלל ופגע קשות בנער הצעיר במשך חודש שלם, כשהוא רחוק מבני המשפחה וכשאינו מודע לגמרי לחומרת המעשים וההתעללויות בו, תוך שהוא תלוי במבוגר מדי יום לליווי הקבוע מ-770 ובחזרה לדירה.

כהורים עלינו לדעת שפגיעות כאלה מתרחשות. הן יכולות להתרחש ליד הבית או בישיבה, במחנה הקיץ או אצל קרובי משפחה. העולם שבו אנו חיים צופן בו גם סכנות. אנשי הצוות בישיבות ואנשי טיפול נתקלים במקרים כאלה ומטפלים בהם. הטיפול נעשה בדיסקרטיות, ולכן הציבור אינו מודע כל כך לחומרת הפגיעות. אבל חשוב שההורים יהיו ערים לסכנות, ושהערנות תגבר כאשר הילד שוהה תקופה ארוכה מחוץ לבית.

ננסה לאור המקרה שבו פתחנו ללמוד כיצד להכין את ילדינו לנסיעה שכזו והאם בכלל ניתן לשמור ולהגן עליהם כשהם נמצאים כל כך רחוק מאתנו?

פעילות מנע

ראשית נתחיל באחריות שלנו ההורים. כהורים עלינו לדעת שלמרות אי הנעימות הכרוכה לעיתים בשיחות בנושאים אלו, עלינו למצוא את הזמן, המילים והאופן הנכון לשוחח עם ילדינו ולהכין אותם למצבים בהם יקלעו לסכנות דומות. 

יש להתחיל במניעה. נערים צריכים לדעת שהסכנות אורבות בכל פינה! שלא כמקובל לחשוב, הסטטיסטיקות מראות כי אותם פוגעים או מטרידים למיניהם לא מסתתרים בפינות חשוכות והם לא בעלי קרניים! רובם אנשים רגילים מבתים נורמטיביים, אלא שמכל מיני סיבות הם חווים קושי בשליטה בדחפים והופכים לבעלי סיכון שעלולים לפגוע ו"להתעסק" עם אלו שסביבם. 

חשוב להדגיש. אנו כהורים לא מזהירים את בננו מ'מי'! אלא מ'מה'! אנו לא מזהירים מדמות מסוימת או מאדם ספציפי אלא מהתנהגות בעייתית, וכך אנו מעניקים לבחור מצפן שמכאן והלאה הוא יוכל לנתח ולפרש את הדברים בעצמו.

יש להדגיש לבחור כי 'הגוף שלי הוא רק שלי'! אין לאף אחד, ולא חשוב אורך הזקן ומידת הכבוד שאנו רוחשים לו, אפשרות לגעת בגוף שלי ללא רשותי! 

גם רופא לפני שבודק אותך, מבקש רשות, ואם מדובר בקטין הרי שעל הרופא לבקש רשות והסכמה מאחד ההורים.

לכל אדם יש את המקומות הפרטיים שבגופו, המקומות המוצנעים. הם לא צנועים מעצם מציאותם, תפקידנו לוודא שהם מוצנעים כי הם פרטיים ושייכים רק לנו.

גם במקווה, מקום בו הפרטיות נעלמת, אנו מזדרזים כדי לחזור אליה. אנו מתפשטים וטובלים ומזדרזים להתלבש ולהיראות בציבור בצניעות.

פעמים רבות חוששים נפגעים לספר להורים על פגיעות והטרדות, מפחד שיאשימו אותם עצמם בגרימה למצב הזה ('למה הסכמת ללכת איתו בלילה'? 'למה דיברתם על נושאים כאלו'?). חשוב מאוד עבורנו כהורים להעביר לבחור בצורה ברורה את המסר כי אם מישהו שאתה מכיר או שלא, נוגע בך במקומות הפרטיים והמוצנעים, האחריות היא אך ורק על הפוגע! הוא היחיד שצריך להתבייש ולחוש אשמה. לא הבחור הנפגע!

זאת למרות שכמעט תמיד הפוגע ישתדל לגלגל אל הנפגע את רגש האחריות, כי הבושה והאשמה של הנפגע היא זו שמגנה על הפוגע מחשיפת הפרשה ומסייעת לו לשמר את המקרים בסוד.

יש לחזור ולהסביר לילדינו במילים הבאות: 'דע לך הגוף שלך הוא קדוש והתורה נותנת מקום רב לפרטיות שלנו. בשו"ע יש הרחבה כיצד מתנהגים בצניעות, באיזה אופן פושטים בגדים, כיצד מתלבשים, ההלכה מתייחסת לכל פרט ופרט בחיינו. מי שלא מכבד את הפרטיות שלך ופולש למרחב האישי, הוא אשם ולא אתה. גם על פי חוקי המדינה יתכן ואם תתלונן עליו במשטרה הוא ייענש בחומרה'.

חשוב להבהיר כי לא רק המגע במקומות הפרטיים הוא אסור, אלא כל מגע שגורם לתחושה של חוסר נוחות הוא בעייתי. מגע אמור לגרום לנו לחוש בנוח ולתחושת נועם. חיבוק של אמא, יד על הכתף בהתוועדות, חיבוק עם חבר שפוגשים. המגע הוא נעים! הוא גלוי! והוא נעשה בחיוך ובשמחה! אבל כאשר מישהו נוגע בך ואתה חש עמוק בבטן שהמגע הזה הוא לא תמים ולנוגע יש כוונות אחרות, יש להיות חזק מספיק כדי לעצור אותו. כן, לעצור אותו במילים ולהתרחק מיד. אין לחשוש מהתגובה של הפוגע.

אנו כהורים צריכים לעודד את הילדים להשתמש באינטואיציה הפנימית שלהם, באותה מתנה אלוקית ומולדת שלעיתים מתקהה במהלך השנים. כשהתחושה היא לא נוחה או נעימה צריכים להקשיב לקול הפנימי ולהתייחס אליו בכבוד וברצינות.

יש להסביר לילדינו את החשיבות להגיב במהירות. לפני שהמצב יתדרדר לשלב שיהיה קשה להחלץ ממנו. 

אל לנו לחשוש לשוחח עם הילדים בנושא. וחרף אי הנעימות שבדבר, יש לנהל את השיחה בצורה שלווה ורגועה. 

יש להתייחס לשיחה כזו בדיוק כפי שאנו מתייחסים לשיחות דומות בנושאי גבולות ואיסורים. אנו מלמדים אותו מגיל צעיר ש"לא חוצים כביש לבד"! "לא אוכלים ממתק שאינו בכשרות שלנו"! באותה נשימה נאמר לו "אסור לאף אחד לגעת בגוף שלך"! אנו לא מציפים אותו בפאניקה ויוזמים שיחה רצינית ומאיימת על הנושא, אלא מחדדים עם הילד את הגבולות בכל הזדמנות בה אנו חשים שיש רפיון וצורך לחזק ולתזכר.

לטפח פתיחות

מלבד השיחה בנושא שאנו יוזמים עם הילד, אל לנו להסתפק בזה. עלינו ליצור אוירה של פתיחות וזמינות במידה והילד מצידו ירצה לשתף אותנו במה שעובר עליו. שהילד ידע שאם חלילה קרה לו משהו, אנו נהיה הכתובת הראשונה והטבעית שאליה יפנה לקבלת עזרה.

ילדים שעברו שיחה שכזו עם אחד ההורים, משדרים ביטחון והם מחוסנים יותר. גם במידה והפוגע יאתגר ויבחן את הגבולות שלהם, הם יעבירו לו את המסר שהם מודעים לנושא הגבולות ולמה שמותר ואסור. הם לא יתנו לדבר כזה להתרחש והם נמצאים בסיכון נמוך להיפגע!

חשוב לדעת שבמידה והתרחשה פגיעה בנער, העובדה המצערת היא שרוב הילדים והנערים לא משתפים את ההורים! המחקרים בנושא מדברים על אחוז קטן מאוד של ילדים שמשתפים בזמן אמת על פגיעה שחוו. רוב הילדים חווים אשמה, הם מתביישים במציאות שנוצרה וחשים שהאחריות חלה גם עליהם על שלא הפסיקו, שלא צעקו לעזרה, שאפשרו לפוגע לתקוף ואולי אף נהנו מהמגע. צריך לזכור שהרוב המוחץ של מקרי הפגיעות מתרחשות על ידי דמות מוכרת, לרוב מהמעגל הקרוב אלינו ובמקומות מוכרים, בבית, בתלמוד תורה, בישיבה, בקעמפ ובהתכנסויות בדוגמת חודש החגים בניו יורק.

ילדים שחשים שהוריהם מתקשים לקבל את המציאות שפגיעות אכן מתרחשות וחוששים שהוריהם יגיבו בחוסר אמון ואולי אף יכעסו עליהם, לא יספרו! יתכן והם "יזעקו" זאת על ידי שינוי התנהגותי ודרמטי שיתבטא בטווח שבין עוררות יתר להתכנסות והימנעות, אך רוב הילדים יבלעו את הפגיעה ויתאמצו להדחיק אותה ולהמשיך הלאה, לרוב ללא הצלחה. מלבד הכאב הנפשי והסבל הרב, כוחות הנפש שישקיעו הנפגעים בהדחקה ובהתעלמות, יגיעו על חשבון דברים אחרים הדורשים את תעצומות הנפש הללו.

באחת ההרצאות בנושא, העלה אחד המרצים את נושא הפגיעות בין ילדים ובין מבוגרים לילדים והרחיב עד כמה חשובה היכולת של ההורים "להאמין" שדברים כאלה קורים, ולהיות 'שאילים' וכתובת מכילה ואמפטית לילדיהם. בסיום ההרצאה החליטו זוג הורים שנכחו בה כי כשיחזרו הביתה יפתחו את הנושא באופן אישי ודיסקרטי עם ילדיהם. למרבה תדהמתם, עוד לפני שהם פנו ויזמו את השיחה הזאת, בנם שלמד אז בישיבה קטנה, ביקש לשוחח עמם וחשף בפניהם אודות פגיעה שחווה ארבע שנים קודם לכן על ידי המדריך שלו באחד הקעמפים! ההורים ההמומים לא הצליחו להתאפק ושאלו אותו מדוע התעכב עם הסיפור עד היום ומדוע רק עכשיו החליט להיחשף. הנער ענה בפשטות "הרגשתי שעכשיו תאמינו לי"! 

כל כך פשוט! הילד בחושיו הפנימיים חש שהוריו עברו תהליך והם כעת מסוגלים, יותר מבעבר, להקשיב לו ולהאמין שחווה פגיעה שכזו. כעת הם לא יקטינו את הסיפור (מנגנון הגנה מוכר הנקרא "מינימליזציה": "מה כבר קרה"? "שטויות"! "הוא סתם מגזים"!) או ישפטו ויבקרו אותו, ולכן עכשיו כשחש בשינוי הוא ביוזמתו פנה וסיפר.

יש דעה רווחת בקרב אנשי המקצוע בתחום שאין דבר חשוב ומרפא מילד שמספר בפעם הראשונה להוריו על הפגיעה שחווה ומקבל את החיבוק והתמיכה להם הוא זקוק כל כך. החשיבות של החשיפה במרחב הבטוח שבין הילד להוריו היא עצומה.

יש לחזור ולומר בכל הזדמנות שאבא ואמא הם כתובת לכל נושא ולכל דבר שמתרחש, גם אם אין להורים את המענה המדויק באותו הרגע. אחרי שתקשיבו בקשב רב, תחבקו את הילד ותעודדו אותו על שסיפר, תוכלו לומר שאתם רוצים להתייעץ עם איש מקצוע כדי לדון איתו יחד במענה הראוי ביותר.

להעדיף אירוח במשפחה

ועכשיו נחזור לחודש החגים בחצרות קודשינו:

בחודש תשרי כשהנער טס לרוב לבדו, הוא נמצא הרחק מהבית, מהביטחון שהבית מעניק ומהדמויות המגוננות. הוא בודד וקצת אבוד, תלוי לחלוטין בארגון האחראי עליו שדואג לו למזון ולשינה. הוא נדרש לעצמאות אליה לא היה רגיל עד כה, אין לו את המרחב המוגן שהיה רגיל אליו והוא חשוף ובסיכון רב יותר.

שמעתי על נער בניו יורק שהבחור שפגע בו היה בין האחראים על חלוקת המזון בחדר האוכל. הנער הנפגע חשש שאם ידווח על הפוגע, לא יקבל את המנה שמגיעה לו...

מקומות הלינה הם המסוכנים ביותר! לעיתים ישנים באותו החדר בחורים עם פערי גיל משמעותיים ביניהם, בחורים מישי"ק בני 14-15 עם בחורים מישיבה גדולה בני 19 ו20. לא מופרך למצוא בחור משיעור א ישי"ק הישן בחדר עם מבוגר בן ארבעים! הבחורים נמצאים שם ללא השגחה וללא פיקוח ולפוגעים יש מגוון הזדמנויות ואפשרויות לפגע. 

מומלץ להורים להתאמץ ולמצוא לבניהם מקומות לינה אצל קרובי משפחה ורק בלית ברירה ובעדיפות אחרונה לשכנם בבייסמנטים של הארגונים המארחים. גם אז כדאי להשתדל ולדאוג שישהו שם עם בני גילם ותחת הפיקוח המוכר להם מהישיבה בה לומדים בארץ.

לאחרונה יותר ויותר ישיבות שולחות נציגים ואנשי צוות מטעמם לפקח על הבחורים בחודש החגים והדבר מבורך עד מאוד. חשוב שגם על נושא השינה יתנו את הדעת. 

בכל מקרה בו ההורים מגלים שבנם נפגע, חשוב להתייעץ עם איש מקצוע שעבר הכשרה בתחום זה. (לפי רפורמה שהעביר משרד הרווחה על איש הטיפול, מעבר להכשרתו הטיפולית והמוכרת, לעבור הכשרה ספציפית בתחום זה, מתוך הבנה שמהירות ואיכות הטיפול חשובים לצורך שיקומו של הנפגע והחזרתו המהירה למסלול חייו הקודם.)

מה עושים עכשיו, אתם שואלים... הבחור כבר נסע, האם להחזיר אותו הביתה? האם ניתן לשוחח בטלפון?

אז כך: את השיחה עם הבחור תמיד טוב לערוך בארבע עיניים עוד קודם הנסיעה. אולם במידה והבחור כבר נסע, אנא דאגו בשיחתכם הבאה למצוא את המילים הנכונות להשמיע באזניו את המסרים בצורה עדינה מחד וברורה מאידך. או אולי פשוט לדאוג שיקרא את המאמר הזה.

ומילה אחרונה חשובה לא פחות:

במידה ואכן מתקבלת תלונה מבנכם על דמות מסוימת שלכאורה פגעה בו, כמובן שיש לתת לילדכם את מלוא האמון, אך מצד שני אנא אל תפעלו (ובטח שלא תפרסמו את המקרה ולא את שם הבחור) לפני שתתייעצו עם אנשי מקצוע המומחים בתחום זה. לצערנו הרב בנושאים כגון אלו, בהם לא משתמשים במילים ברורות, יתכן שהמסר יעבור בצורה לא נכונה, ואתם יכולים להרוס את המשך חייו של מי שנחשד לכאורה על ידכם כפוגע. אנא מכם, שקלו את צעדיכם בזהירות ובאחריות למען ילדינו.


הכותב הוא מטפל רגשי המתמחה בטיפול בבני נוער ומוסמך לטיפול בנפגעים.