לעבור את החרדות בשלום ● אביטל זיגמן

 

 


החיים בצל הטרור הם מתכון ודאי להיווצרות וחרדות העלולות לצאת משליטה. מה עושים עם הפחד המשתק מול המציאות הקשה? איך משרים שלוה על הילד החשוף לאיומים והאם מומלץ לנתח בבית את המתרחש או לייצר בועה מגוננת של לא שמענו לא ראינו לא ידענו?מדריך לימי חירום. שלא נזדקק.

 

בימים טרופים אלו, כשכל צל חשוד מאחור מגביר את הלמות הלב וכל המתנה בתחנת אוטובוס משתפת את כל חושינו הדרוכים הבוחנים אנשים ורכבים, מלפנינו מאחורינו ורצוי גם מצדדינו. כששיחת היום האחת והיחידה, בעבודה, בשכונה ובבית, היא הטרור שרודף אותנו מכל פינה, קשה לבקש מהאנשים להישאר שאננים ולשמור על חזות שלווה. אם לא למענם אז לפחות לטובת ילדיהם, תלמידיהם ועמיתיהם לעבודה. סיפורי הזוועה שרצים סביבנו לא יוצאים לנו מהראש, התמונות המרידות שפותחות את יומנו מטריפות את דעתנו, עד שכולנו מרגישים סיר לחץ מבעבע רוחש היסטריה המונית.

 

מיהו חרדתי?

 

איך אפשר לדעת אם אנחנו או מי מילדינו נכנסנו לסטטיסטיקה של נפגעי חרדה, שלצערנו הולכת וגדלה עם כל פרץ רצחני חדש השוטף את הרחובות ?איך מזהים אדם הזקוק לעזרה שגם אם לא חווה את הטראומה מקרוב מרגיש שהוא חלק ממנה?

 

אביטל זיגמן (M.A) פסיכותרפיסטית קוגניטיבית התנהגותית (CBT), זוגית ומשפחתית בעזר מציון, מציעה לחפש התנהגויות יוצאות דופן של מתח גדול ושינויים בהתנהגות הנראית לעין, כגון הפרעות שינה ואכילה, בכי, עצב, אנהדוניה (אובדן הנאה מהחיים) וכדו'. החרדה מתאפיינת בכמה היא מפריעה לאיכות החיים: במחשבות טורדניות שאי אפשר להפסיקן בהקשר למושא החרדה ובהתנהגויות שנועדו להפחית את המתח ולהיות בשליטה. לדוגמא: עיסוק ייתר בחדשות ודיבור אובססיבי על המתרחש ואצל ילדים פחד להיכנס למיטה הנתפס כאובדן שליטה ולו כדי להיות קרובים להורים שיגוננו עליו" -מסבירה הגב' זיגמן.לדעתה, מאחורי ילדים חרדתיים לעיתים ניצבים גם הורים חרדתיים שאינם יודעים לתת מענה נכון לפחדים ומעבירים מסרים ותשדורות חרדתיות אפילו ברמה הלא מודעת באמצעות שפת הגוף והאווירה שהם מייצרים סביבם. זו הסיבה שלעיתים איננו מתמקדים בחרדת הילדים אלא בראש ובראשונה מטפלים בהורים.

 

להסתכל לפחד בעיניים

 

איך באמת נרגעים? ובעיקר לא מעבירים את הפחדים לאלו שמביטים בנו ברעדה , בני משפחתנו, גדולים כקטנים, המצפים למוצא פינו ועוקבים בחשש אחר תגובותינו?

 

לרוב החרדתיים מחפשים תשובות בחוץ. הם נתלים בחדשות, בתקווה שאולי היום יהיה שקט מתמיד, ומקוים שאנשים סביבם ירגיעו אותם. אבל ההמלצה היא דווקא לא לבצע פעולות שיורידו את המתח אלא למצוא את התשובות בתוכנו ולחפש את הדרכים שבכוחן להרגיע אותנו. לחשוב באופן קונקרטי ברגע הנתון למה אין סיבה להיסטריה כל בקר כשהילד יוצא ללימודים. כי עכשיו אני מלוה את הילד להסעה ורואה איך הוא עולה עליה או שלחתי אותו עם אביו עד מקום הלימודים ונקטתי בכל אמצעי הביטחון כדי שהוא יגיע בשלום וה' יעזור וישמור עליו. הרפיות הן דרך מומלצת להירגע ויש שיטות מובנות לנשימה נכונה ועמוקה, שממלאה את הריאות ולכיווץ והרפיית השרירים המשחררת את המתח. בנוסף, מאד עוזר להעלות על הכתב באופן מדויק את סוגי הדאגה והפחד המלווים אותנו עד כדי ירידה לפרטים כמו: "אני בלחץ אטומי כי הילד שלי צריך לנסוע מחר לישיבה ועובר דרך הרכבת הקלה והאזורים המסוכנים. אני רועד שמא יפגוש חלילה ערבי חמוש בגרזן או סכין וייפגע ח"ו" ובמקביל לציין גורמים שיכולים לכווץ את החרדה כמו תגבור כוח האבטחה והמשטרה המיוחדים שמכסים כמעט כל רחוב ועומדים הכן מול מפגעים, אחריותו של הילד שבד"כ הוא זהיר וערני ומצמצם שהותו במקומות בעייתיים, התהילים שאני אומר מידי יום לשלומו, התפילות בכוונה והקבלות שקבלתי. לרוב אנשים השרויים בחרדה נמנעים מלדבר על מה שמפחיד ומאיים עליהם והוכח שההדחקה הזו באופן הפוך ממה שחושבים מגבירה את הפחד.

 

הפעילות מבריאה

 

מה עושים עם ילד המצוי בחרדה מוגזמת או סערת רגשות קצת חריגה מהמצב ?

 

בשום פנים לא להתעלם. מומלץ ליזום איתו שיחה ואם אינו משתף פעולה לנסות לשאול אותו בחוכמה האם יתכן שהאירועים סביבו משפיעים עליו. חשוב לנסות להרגיע אותו, לתת חיבוק ואולי גם משהו מתוק ולהקדיש זמן ותשומת לב. לומר אמירות מרגיעות ולהסביר שאין סיבה להיות לחוצים. חשוב בכל מקרה כזה, כמו אצל נפגעי חרדה, לשמור על אקטיביות. לתת לו תחושה שעדיין יש לו דרך לשלוט על הנעשה או לפחות לתרום באופן פעיל, כמו למשל ע"י לימוד משניות. ההנחיות הן גם לגבי הנמצאים ממש בתוך אירוע על מנת להגן מפני פוסט טראומה: לשמור עליהם דינאמיים, שלא יעמדו מן הצד להתבונן במתרחש אלא יסייעו להחזיק נפגעים, לקרוא למשטרה או לכוון את האמבולנס למקום. המחשבה כי השארתם מחוץ לתמונה תועיל להם לשכוח היא מוטעית, משום שהיא מעניקה תחושת חוסר שליטה המגבירה את החרדה. מי שחווה טראומה, יש לדאוג שלא יהיה לו זמן לשקוע במחשבות על מה שעבר. שהוא יהיה פרודוקטיבי אפילו בביקור פצועים מחלימים בבית הרפואה או באריזת חבילות עבורם.

 

לדבר כדי לשחרר

 

ככלל, האם כדאי לדבר עם הילדים בבית על המתרחש או שמוטב לנתק אותם מהאירועים המצמררים?

אין מתכון קבוע לכל בית אבל ברור שיש מינון לכל דבר וצריך לשמור על איזון כדי שהשיחות והאזהרות לא יצאו מפרופורציה. מלכתחילה רצוי ומומלץ לשתף את הילדים במתרחש ובכלל לדבר על הנעשה. ההנחיה למטפלים וליועצים בכל מסגרת היא לדבר על האירועים ולעשות וונטילציה (אוורור) כי הדיבור על הרגשות מקל על ההתמודדות ומי שכולא אותן בפנים עלול להתפקע. החרדה נשענת לא פעם על תילי תילים שאין להם אחיזה במציאות וחלק מהוונטילציה היא לספק מידע עדכני המשיב את הסיפורים והשמועות המתגלגלות והמנופחות לאמות מידה האמיתית. שיחת וונטילציה מתחילה בגישוש אצל הילדים על מה הם יודעים, כדי אח"כ לתקן ולעדכן (לא היו 5 פיגועים היום היו רק 3 ולא נפצעו קשה או נפטרו אלא כולם יצאו מכלל סכנה וכד'). הלחץ גורם לפנטזיות וילד שמפנטז כדאי להציב מולו עובדות על דיוקן, כדי שלא יתבוסס במחשבות לא נכונות. בשלב הזה מבררים מה הרגשתו של הילד לגבי המצב ומאפשרים לו לשחרר את המטענים האצורים כשבסופו של התהליך מקרינים את השלווה המתבקשת ומעלים רעיונות שיכולים להרגיע אותו ספציפית ובכלל: למשל אמירת תהילים, מחשבות מרגיעות, מוקדי כוח ואנרגיה. השיתוף צריך להיעשות באופן מבוקר והאזהרות מותאמות גיל ולא מפחידות.

 

מי שהיה עד לאירוע? חלף בסביבה כשהתרחש פיגוע ומעדיף לא לדבר על זה כדי לשכוח מהר..?

 

לא ניתן לו להדחיק כי לזיכרונות לא מעובדים יש איכויות חרדתיות מאד גבוהות. המוח רגיל לאחסן כל אירוע עם הרגש והפרשנות עליו במגרה משלו. אבל זיכרון שלא עבר עיבוד יישאר תקוע במגרה טראומטית לאורך שנים. התגובה הטבעית, שרוב האנשים נוקטים בה, היא להדחיק את הזיכרון והיא זו המשמרת את החרדה. אבל חשוב להבין שהגוף באופן פיזיולוגי לא יכול לשמר רמות מתח מעבר לזמן קצוב. אם מאפשרים לאדם לחוות חרדה ברמה מבוקרת מעניקים לו חיסון שיאפשר לו להיחשף שוב לסיטואציות דומות ולעבור אותן בשלום. לכן כדאי לעבור על הזיכרון המאיים שוב ושוב ולספר עוד ועוד. כי העיבוד יעניק לזיכרון איכות אחרת. הוא יאפשר לנו לראות בו, בייחוד כיהודים מאמינים, את המימד החיובי והזוית המחשלת, שתעניק לנו יכולת למידה והתרוממות.

 

האם על המורים להיות מעורבים במתרחש בכיתה או שאין מתפקידם לשמש כפסיכולוגים מרגיעים?

 

השרות הפסיכולוגי הייעוצי בארץ מחייב את היועצים (או את המורים, שיונחו על ידי היועצים) לבצע את תהליך הוונטילציה ולעבוד עפ"י הוראות מדויקות לשחרור המתח והפגתו. הן כוללות קבצים עם הנחיות פרטניות המאפשרות לנהל את השיחה בכיתה, לדובב את הילדים ולבצע מיפוי כדי לזהות תגובות יוצאות דופן המצריכות עזרה ממוקדת. מורה לא יכול להתנהל בתסמונת ראש קטן ועליו להיות ער לשיחות בכיתה. לתקן טעויות, להעניק מידע עדכני ולחפש דרכים להפוך את תלמידיו לדינאמיים, רגועים ומאמינים, שכן האמונה מעניקה שלווה וחוסן. זו חובת הצוות החינוכי וחובת המבוגרים כלפי הילדים וכלפי זולתם, כדי שכולנו נעבור את התקופה הלא פשוטה שאנו נמצאים בה עם מינימום משקעים וחסכים לעתיד.