שלווה רועמת

 

מאת יוסי גולדשטיין

 

הטלפון צלצל בסוף יום העבודה, כשכבר ירד הערב

"יוסי?"

הקול הנמוך באפרכסת היה יציב ובוטח 

 

"כן"

"שמי נתנאל, שמעתי עליך מחבר, אני רוצה לפגוש אותך, ואולי להתחיל טיפול, אני רוצה לבוא ביום חמישי הבא"

 

"תן לי בבקשה להסתכל ביומן שלי... לא, לצערי אין לי זמן פנוי ביום חמישי, אבל כל יום אחר בשבוע הבא יהיה מתאים."

"אני חייב לראות אותך ביום חמישי. בשום פנים ואופן לא ביום אחר, או שניפגש ביום חמישי או שלא ניפגש בכלל"

"אני יכול לשאול למה רק ביום חמישי?"

"אתה יכול לשאול, אבל לא לקבל תשובה, שלום"

 

צליל ניתוק

 

נותרתי עם תחושה לא נוחה, ואפילו קצת חשש

למחרת הטלפון צלצל שוב, נתנאל היה על הקו, והסכים להיפגש באופן חד פעמי ביום שלישי בשעה עשר בבוקר

הגעתי למשרד בשעה 10:02 בשל חישוב לא נכון של הדרך, נתנאל כבר המתין שם, מביט בי במבט חודר

 

כמה לא חכם להתחיל טיפול בכזה מצב

 

נכנסתי לחדר, והזמנתי אותו להיכנס, מילאתי מים בקומקום, ושאלתי אם הוא מעוניין לשתות משהו

 

הוא לא ענה, רק ירה "רק לקחת כסף אתם יודעים, המטפלים, שמעתי שאם לא מגיעים לטיפול, עדיין צריכים לשלם, אבל לכם מותר לאחר"

התיישבתי על הכורסא מולו...

 

"אתה פונה אלי בלשון רבים, יש משהו שאתה רוצה לומר לי?"

"אל תנסה לשנות נושא, אתה חושב שאתה חכם ורגיש, כל העבודה שלך מסתכמת בלשבת על כורסא, ולהקשיב, אתה יודע שבחוץ יש אנשים שסובלים, שרע להם, שהחיים קשים עבורם?"

 

שתקתי

"אתה שותק, כל הכבוד, רק חבל שכל דקה של שתיקה טיפולית שלך, עולה לי הרבה כסף, אולי אתה שותק כי אין לך מה לענות?"

"אני לא בטוח שכרגע אתה רוצה לשמוע את מה שיש לי לומר, נראה לי שאתה רוצה בעיקר להעליב אותי"

"נכון, כי אני מרגיש שאין לך סיכוי לעזור לי"

 

"עדיין לא אמרת לי מה הסיבה שהגעת לכאן"

"אשתי הכריחה אותי לבוא לטיפול, היא טוענת שאני אדם אלים"

 

"ומה אתה חושב?"

"שזה כמובן שטויות, היא לא יודעת מה זה אלימות, אני יודע, אני חוויתי אלימות אמיתית, אני קיבלתי מכות וצעקות בלי סוף כשהייתי ילד, הילדות שלי הייתה טראומה אחת מתמשכת, ואני זוכר שכל הזמן הבטחתי לעצמי שאני לא יהיה כזה כשאגדל"

 

"ואיך אתה היום?"

"היום כבעל משפחה אני הפוך לחלוטין, אני אדם שקט מאוד, מעולם לא הרמתי את קולי בבית, ומעולם לא הרמתי יד"

 

"הטיפול"

הטיפול עמו נמשך כבר שנה, במהלך הטיפול ניתנה לנתנאל הזדמנות לפגוש את האלימות הקיימת בו, אלימות שלא יוצאת בקול רעש גדול, אלא בקול נמוך אבל אגרסיבי ומשפיל לא פחות

 

עם הזמן הוא הביא לחדר הטיפולים את הקורה בבית בעיקר מול רעייתו, והוא גילה שאת הכעס המפעפע בו הוא אינו מבטא בפיו, ובוודאי שאינו מרים את קולו בבית, אך הוא הבין שישנם תקופות שהוא פתאום שוכח לבצע מטלות שהיא ביקשה, שוכח ימי הולדת, לא עונה לטלפון כי הוא היה עסוק, מגיע מאוד מאוחר לבית כי הוא גילה שיעור תורה שמתקיים בבית הכנסת, לא מתייחס באופן מכובד בתואנה כי היה לו יום קשה בעבודה, אך בפועל זוהי אלימות נסתרת, והקושי הגדול של רעייתו, הוא שאין לה כביכול סיבה לטענה, כי הוא הרי שכח, עסוק, ועמוס... ואין עילה הנראית לעין לכעוס עליו, וזה יוצר תסכול וחוסר אונים שאין לתאר  

 

ידוע שישנם כמה סוגים של כעס, האחד הוא כעס שיוצא באופן שאנו רגילים לראות, כעס גלוי ישיר ולא מסתתר, שאמנם לא נח לפגוש בו, אבל לפחות אנו יודעים מה מרגיש הכועס, וגם רגועים יותר, כי הוא פרק את כעסו, ונרגע

 

ויש סוג נוסף של כעס, הנקרא בשפה המקצועית התנהגות פאסיבית אגרסיבית (Passive aggressive behavior) זו תוקפנות בהסוואה, שעוברת לשני בטון סמוי ושקט, אך גורמת לו להרגיש קטן, מפוחד, וחסר ערך

 

האדם הדיכאוני, לוקח את הכאב ומפנה אותו כלפי עצמו, כמו ביקורת והלקאה עצמית, האדם הפאסיבי אגרסיבי מראה שכאילו כואב לו, אבל בפועל זו שיטה מתוחכמת כדי לפגוע באחרים, ולהעניש אותם בלי לקחת אחריות

 

קשה מאוד לעזור במקרים כאלה, כי האדם לרוב אינו מודע לאלימות והכעס שהוא משליך על זולתו, העבודה היא בעיקר ע"י שיקוף נכון של המציאות, כדי שהוא יבין וירגיש מה הוא עושה לזולת, ובהמשך גם דרכים וכלים איך להתמודד עם הכעס ,ולשחרר אותו באופן נכון, ולא מזיק

 

לנתנאל יש עדיין דרך לעשות, אבל המצב שלו הרבה יותר טוב, הוא מתחיל להבין שההתנהגות שלו, היא המשך מדויק של האלימות שהוא חווה, רק שאצלו היא יוצאת באופן שונה

 

אבל גם הוא רגיל שבסוף נותנים לו את מבוקשו, והוא בשליטה תמידית

 

הוא הסכים באומץ רב לחזור אחורה אל מקורות ילדותו, ולהכיר את שורשי האלימות שהוא חווה, לא להתעלם מהם, או לדמיין שהם לא קיימים אצלו, אלא לפגוש אותם, ולנסות לחיות עמם בשלום

 

***

(דמות המטופל בפרק זה ובאחרים, אינה דמות מסויימת, אלא דמות שנבנתה עבור הסיפור, ובנויה ממכלול פרטים שנלקחו ממספר מטופלים)